יש לנו עוד משהו קטן שלא סיפרנו לכם עליו בפוסט על החוויות מניו יורק. כמו שאתם יכולים להבין, יש לנו חיבה למרתה סטיוארט ומתכונים שלה הופיעו לא פעם בבלוג (כמו פאי הדובדבנים, עוגיות שוקולד אלוהיות ואפילו המתכון הראשון שפורסם בבלוג). כך שכשידענו מתי נהיה בניו יורק, הלכה עידית ורשמה אותנו להתארח כקהל בתכנית של מרתה.

הפרטים על הספר במתנה בסוף הפוסט, אבל רגע! יש סיפור לפני.

המייל שבישר לנו ש"התקבלנו" הכיל הרבה הוראות. מתי לבוא ואיך, מה ללבוש ובעיקר מה לא ללבוש. הגענו כמו חיילים טובים ביום המיועד לקומפלקס של המשרדים והאולפנים ברחוב 26 לבושים בבגדי פסטל נוצצים התואמים את המאורע. במהלך התוכנית לא היה ניתן לצלם, אבל אפשרו לנו לצלם לפני ואחרי הצילומים. מרתה היתה נחמדה ונשארה אחרי הצילומים לענות על שאלות של הקהל.

אחד האייטמים המוצלחים יותר בתכנית היה אירוח של השף הבריטי ג'ייקוב קנדי, שבבעלותו מסעדת Bocca Di Lupo בלונדון. קנדי התארח לרגל ספר חדש ומיוחד למדי שהוציא על פסטה. הספר The Geometry of Pasta נכתב על ידי קנדי ועוצב על ידי הגרפיקאית קאז הילדברנד. בניגוד לספרי בישול אחרים, המתהדרים בתמונות אוכל צבעוניות ומגרות המודפסות על דפי כרומו, הספר הזה הלך לכיוון אחר לגמרי. הילדברנד משתמשת בגרפיקה מינימליסטית בשחור-לבן כדי להדגים את צורות הפסטה השונות. לדבריה, היא קיבלה את ההשראה מתרשימים ישנים של צינורות שמצאה בקטלוג המיועד לשרברבים. התוצאה היא ספר בעל אופי מעט שונה ממה שאנחנו רגילים. שחור-לבן, מאוד נקי, שיש בו לא מעט טקסט והרבה איורים פשוטים אך מאוד יפים. השף קנדי סוקר בספר אינספור צורות של פסטה, מתאר את ההיסטוריה המקור של השמות הציוריים ומסביר לא רק איך להכין אותן בבית אלא גם מציע רטבים שיילכו היטב עם כל צורה.

הנה הוידאו מהתוכנית:

אפשר לראות את כל הסגמנטים של התוכנית כאן

יש לנו עותק של הספר הזה לחלק לאחד הקוראים של אוכל זה טעים!
מה צריך לעשות כדי לזכות?
הכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו (ממש כאן) וכתבו לנו על הקיר מה היא מנת הפסטה הכי טובה שאכלתם אי פעם. זו יכולה להיות מנת פסטה ביתית (נשמח למתכון) או מנה בלתי נשכחת ממסעדה. למי שאין פייסבוק ורוצה להשתתף, כתבו לנו בטופס יצירת קשר על המנה.
תוכלו להשאיר תגובות עד יום ראשון ה-13 במרץ. מבין כל המשתתפים יוגרל עותק של הספר.

את החלק הראשון של סיכום החוויות הקולינריות מארצות הברית סיימנו בוושינגטון. השלב הבא שלנו, אחרי כמה שבועות של נסיעה קדחתנית מעיר לעיר, היה להפטר מהרכב השכור ולנסוע באוטובוס לתחנה האחרונה בטיול – ניו יורק. אתם ודאי לא צריכים אותנו בשביל לדעת שניו יורק היא לפחות אחת מבירות האוכל בעולם ואם עד עכשיו היה קשה למצוא בתי אוכל טובים באמת – אין ספק שבניו יורק נמצא אותם.

אין שום פוסט בעולם שיצליח להכיל בצורה נאמנה את המלצות האוכל בניו יורק. ואין ספק שיש מקומות שחובה ללכת אליהם בעיר הזו ולא יצא לנו מסיבות כאלו ואחרות (צריך להשאיר משהו לפעם הבא, לא?). כך שהפוסט הזה יעסוק באותם מקומות שהיינו בהם ואהבנו – ויש לא מעט.

Ballaró Caffé Prosciutteria [מפה] – את עשרת הימים שלנו בניו יורק בילינו בדירה קטנה ששכרנו באיסט וילג', בבניין צר שמשקיף לבית קברות קטן. הגענו בשישי בצהריים ואחרי שסחבנו ברגל את המזוודות לגובה ארבע קומות היינו חייבים למצוא משהו לאכול. יצאנו את הדירה והתחלנו לשוטט על השדרה השניה כאשר עינינו צדו את השלט של המקום הזה. באלארו קפה פרושוטריה. החיבה של ערן לכל מה שהוא איטלקי גרמה לנו להכנס. מצאנו את עצמנו במקום קטן וחמים, בעל קירות לְבֵנִים חשופות ותפריט כריכים שנשמע מצוין. עוד משהו שנשמע מצוין הוא האיטלקית שדיברו שני לובשי החליפות והבחורה הצעירה שישבה איתם על הבר. המקום נפתח על ידי צמד שותפים, איטלקים מן הסתם, שלא מצאו כוס קפה כמו שהם אוהבים בשכונה. ליד הקפה הם מגישים כריכים נפלאים המוגשים בדרך כלל על פוקצ'ה טריה ועם כל התוספות האיטלקיות, הפשוטות והטריות שתוכלו לחשוב עליהן. פרושוטו, מוצרלה, גורגונזולה, מורטדלה, טרנטלה…

בשבילנו, אחרי כל השבועות בדרכים שבהן לא הצלחנו למצוא פיסת ירק טובה ראויה לשמה, כשמצאנו עגבניה אמיתית, טובה, עם שמן זית טעים… זו היתה תחילתו של תיקון קולינרי שהיה נחוץ לנו מאוד.

Ceci Cela [מפה] – מאפייה קטנה וחמודה ברחוב ספרינג, נמצאת בתוך חלל צר וארוך. בחלקו הקדמי, הקרוב לרחוב, יש ויטרינה עמוסה טארטלטים ומיני מאפה מתוקים שנראים נפלא. כשהגענו אליה היינו קצת יותר רעבים אז נכנסו והתיישבנו בחלק האחורי לארוחה מלוחה יותר. כאן טיפה התאכזבנו. ידענו שזו מאפיה טובה, אבל דווקא בגזרת המלוחים היא כנראה חלשה יותר. קיש כרישה ובצל היה לא יותר מבסדר וכריך האם אנד צ'יז היה בסדר גם כן. בפעם הקודמת שעידית ביקרה במקום הטארטלטים הקטנים רשמו הצלחה.

Boqueria [מפה] – כולם שמעו על שוק הבוקריה בברצלונה. זה שסיפק, לכאורה, השראה לשוק האיכרים המקורה בנמל תל אביב. כנראה שהוא גם סיפק השראה למסעדה הזו שנמצאת גם ברחוב ספרינג. זו מסעדה ספרדית שבהתאם לרוח הזמן מגישה בעיקר מנות קטנות. המסעדה עצמה אולי נקראת על שם השוק בברצלונה אבל נראית כמו שהיינו מצפים ממסעדה טרנדית בניו יורק, או תל אביב, להיראות. חלל אפלולי, כסאות ושולחנות גבוהים, מטבח פתוח. היינו במסעדה לארוחת צהריים ויצאנו מרוצים. טעמנו סלט עלי תרד עם סלק וגבינת עיזים וסלט נפלא של רצועות שומר עם פרוסות אבוקדו ושרימפס, פילטים של תפוז וצנוברים קלויים. כאמור, סוף סוף ירקות אמיתיים, עם רוטב טרי ואמיתי, לא כזה שיצא מקופסה. שווה לציין גם את הפאטאטס בראוואס, מנת טאפאס קלאסית של תפוחי אדמה פריכים שהוגשו עם רוטב פיקנטי מצוין.

Union Square Cafe [מפה] – אחד הדברים הנחמדים שהבדילו את הימים שלנו בניו יורק משאר הטיול (מהרגע שעזבנו את בוסטון) הוא מגוון של מכרים שלנו המתגוררים בעיר ופגשו אותנו לארוחות. זה המקום לומר תודה לעודד רכבי ותכלת פלדמן שפינקו אותנו בארוחה נפלאה במסעדה הזו, שקיימת כבר 26 שנה. אין ספק שזו אחת משתי המסעדות האלגנטיות ביותר שיצא לנו לבקר בהן בטיול הזה. מסוג המסעדות שבהן כשאתה קם לשירותים מגיע מלצר חיש מהר ומקפל את המפית שלך בחזרה לצורה דקורטיבית. בהתחשב במחירים הלא-ממש- זולים (30 דולר לפחות למנות העיקריות), הסתפקנו ארבעתנו בשתי מנות ראשונות וארבע חצאי-מנות של פסטה. אנחנו חלקנו מנה ראשונה מצוינת של עגבניות מורשת מסוגים שונים עם גבינת עיזים ומעט שמן זית. ערן התלהב הפסטה הממולאת בדלורית עם רוטב של חמאה שרופה.

Mari Vanna [מפה] – הוא בית קפה/מסעדה בסגנון רוסי. המקום מלא באוליגרכים עם בלונדיות צעירות ומשופצות לצד ניו יורקרים צעירים. בזמן ששמענו להיטי חתונה רוסית (פופ במשקל נוצה מהעשור שעבר) שתינו תה רוסי ואכלנו סמטניק (Smetannik) עם תותים.

Co. [מפה] – מי לא שמע על הלחם-ללא-לישה? אותו לחם פראי ופלאי שהמציא האופה הניו יורקי ג'ים להיי ושדורש רק קמח, מים, שמרים והמון סבלנות? להיי המשיך עם הקונספט ופתח את הפיצריה הזו שיש בה אמנם מנות נוספות, אבל הפיצה עם בצק הללא-לישה היא העיקר. המלצרית ציינה בפנינו שהפיצות הן אישיות וכדאי להזמין שתיים וכך עשינו: פיצה פופאיי עם פקורינו, גרוייר, מוצרלה, תרד, פלפל שחור ושום ; ופיצה האם & צ'יז עם גבינות פיקנטיות, פרושוטו וקימל. מה נגיד, הפיצות היו טעימות, אבל "יותר מדי" זה משפט שעולה לראש. הפיצות היו מאוד כבדות, גבינתיות מדי ומאוד לא אישיות. יכולנו להסתפק באחת והגענו לשם רעבים… בנוסף, הפיצות האלו לא זולות וכשהגיע החשבון גילינו שאכלנו פיצות בכמעט 50 דולר. בפעם הבאה – רק אחת מספיקה.

Carmine's [מפה] – מעטים האנשים שלא שמעו על כרמיינ'ס, המסעדה האיטלקית-אמריקאית הגדולה בטיימס סקוור. כיאה למקום, הכל גדול שם – המנות, השולחנות, השתיה והתפריטים הענקיים שעל הקיר. בשביל המשפחה של עידית זו כמעט מסעדת הבית – בכל פעם שהם בניו יורק הם הולכים לאכול שם. הפעם, גם ערן נכנס בשערי הארוחה המשפחתית של כרמיינ'ס שכללה מנה אחת בלבד – צלחת ענקית של ספגטי עם כדורי בשר בגודל אגרוף. המנות בכרמיינ'ס אמורות להספיק למשפחה שלמה, ואין סיכוי שתצאו רעבים. לקינוח, אסור לוותר על הטירמיסו וכל מה שלא הספקתם/הצלחתם לאכול במסעדה – קחו בדוגי באג שיכלכל אתכם לעוד כמה ימי טיול.

Burger Joint [מפה] – מקטע הרחוב 56 בין השדרה השישית לשביעית משעמם למדי ומכיל בעיקר כניסות לבתי מלון יקרים, כיאה למיקום שכמעט נושק לדרום הפארק. אחד מהמלונות האלו הוא Le Parker Meridien. כשנכנסים ללובי שלו, בעל התקרה הגבוהה וחיפויי השיש המבהיקים, הדבר האחרון שמצפים למצוא בו הוא חור קטן שמוכר המבורגרים נפלאים. וזה היופי של הבורגר ג'וינט. הדיסוננס בין המקום הכל-אמריקאי, הדחוס, המעושן והאפלולי, לבין הלובי האירופאי והמעומלן שבו הוא נמצא. התפריט של הבורגר ג'וינט פשוט. אתם בוחרים המבורגר או צ'יזבורגר, אומרים איזה תוספות ואם אתם רוצים צ'יפס וזהו. פשוט, אבל מאחורי הפשוט הזו מסתת המבורגר עסיסי, משובח, שזכה פעם אחר פעם להכלל ברשימות של ההמבורגרים הטובים בעיר.

פחוס, אבל מדהים

Golden Unicorn [מפה] – מסעדה סינית מוזהבת הנמצאת בקומה השניה של בניין עסקים אפור בצ'יינטאון. בפעם הקודמת שעידית היתה במסעדה, היא אכלה בה את אחת הארוחות הסיניות הטובות ביותר בחייה. במסעדה כמעט ואין סועדים שאינם סינים ואין תפריט. בין השולחנות עוברות עגלות עמוסות בסלסלות דים-סאם מגוונות ומנות נוספות והלקוחות בוחרים מה שרוצים ומשלמים בסוף הארוחה. ואם אתם לא מזהים מה בסלסלה, תוכלו לנסות לחלץ תשובה באנגלית רצוצה מהמלצרית. אולם, הפעם הגענו בשעת צהריים מאוחרת. המסעדה היתה כמעט ריקה ומגוון המנות היה מדולדל. אכלנו כמה דים-סאם טובים ומנה אחת שנראתה והרגישה כמו פרקי חזיר חלקלקים ונשארה אחר כבוד על השולחן. למרות החוויה הלא מדהימה, אנחנו עדיין ממליצים על המקום. רק בואו בשעת צהריים מוקדמת.

ערן והמנה החלקלקה

Great Jones Café [מפה] – בקפה הזה נפגשנו עם זוג חברים מקומיים, ג'ון ולאנה, לבראנץ' חריף של יום ראשון. התפריט של המקום מושפע מאוד מהמטבח הקייג'ני שהזכרנו בפוסט הקודם במסגרת ניו אורלינס. בתפריט הבראנץ' אפשר למצוא מגוון אומלטים, חריפים יותר או פחות, המלווים בקוקטיילים של בוקר. שם שתינו את הבלאדי מרי החריף ביותר עלי אדמות, גיהנום מזוקק עם קש. הברמן שהבטיח לעשות את שלנו mild, הצליח בכל זאת להכניס למיץ העגבניות והוודקה התמימים כמויות חזרת, טבסקו ופלפל שחור שגרמו לכוויות דרגה 2 על הלשון שלנו, עד כדי שנאלצנו לוותר ולהשאיר את הכוסות מלאות. למרות זאת, האוכל היה טעים, והברמן ויתר על התשלום עבור הקוקטיילים.

המקום מלא מאוד בימי ראשון, כך שמומלץ להזמין מקום.

Ippudo [מפה] – איפודו היא רשת יפנית המתמחה בראמן, אחד הטרנדים הקולינריים הלוהטים בניו יורק בשנה-שנתיים האחרונות. ובתקופה הזו, איפודו היא אחת המסעדות החמות בעיר. התפריט מכיל מנות שונות מהמטבח היפני, אבל לאיפודו באים בשביל הראמן על שלל סוגיו השונים. אותו מרק עשיר, מלא בכל טוב ובעיקר באטריות הראמן הדקיקות שנעשות במקום וירקות אסייתיים שונים. תמיד מלא באיפודו ותיאלצו להמתין בתור (אי אפשר להזמין), אך זמן ההמתנה מתקצר אם מגיעים לא בשעות השיא. למרות זאת, חבל לוותר על אחד מהמרקים המושלמים של העיר. בזמן ההמתנה לשולחן, כדאי להעביר את הזמן על הבר עם מנת pork buns.

Philippe [מפה] – ה-מקום הכי טוב שאכלנו בו בניו יורק. רוב המסעדות הסיניות בניו יורק נמצאות בצ'יינטאון ומתאימות באופן טבעי ללקוחות הסיניים. פיליפ, לעומת זו, היא מסעדה סינית שמתאימה ללקוחות העשירים יותר של ניו יורק. לא בכדי היא ממוקמת ליד הסנטרל פארק, באחד האיזורים העשירים יותר של העיר בין מדיסון לפארק אווניו. נכנסנו למסעדה לאור הפלאשים של הפפראצי שצילמו זמרת מצעדים שנכנסה למסעדה והתיישבנו בין אנשים ששווי התכשיטים שענדו עולה על התל"ג של מדינת ארקנסו.

אחרי המלצות שקיבלנו מג'ון ולאנה, ידענו להזמין את ה-lettuce wraps, שהם גרסה לפקין דאק שבה מגלגלים מילויים שונים בעלי חסת אייסברג פריכים. רעיה ויצחק, שהזמינו אותנו לארוחה, המשיכו להזרים לשולחן עוד ועוד מנות כמו אגרולים במילוי שרימפס וירקות, בקר קריספי מדהים, מנת שרימפס מתוקה-חריפה ואורז מטוגן עם ירקות. זה אולי נשמע כמו הזמנת טייק-אווי מיוסי פקין, אבל מדובר באוכל סיני ברמה אחרת לגמרי. על הקינוחים במקום (כמו בכל מסעדה סינית), אפשר לוותר.

הארוחה הזאת היתה האחרונה שלנו בניו יורק, ערב לפני הטיסה. יצאנו משם מאושרים, באופן מילולי.

לניו יורק הגענו אחרי חמישה שבועות בדרכים שכללו הוצאות רבות. היו עוד מסעדות ובתי אוכל רבים שנאלצנו לוותר עליהם בגלל תקציב שהתדלדל. לא שזה נורא – כל המקומות האלו יחכו לפעם הבאה ולפוסט הבא.

ולאחר שאמרנו זאת, יש לנו תוספת דווקא לפוסט הקודם. ארצות הברית מלאה ברשתות של מסעדות משפחתיות, או כמו שהם קוראים להן – Family Restaurants, ובכל רשת יש מבצעים רבים לכיס המשפחתי האמריקני פוסט המיתון שמציעים הרבה (המון) אוכל ובזול. ניסינו חלק מהמסעדות האלו כמה פעמים ונחלנו אכזבה. לא נזכיר שמות, כי בטוח חלקכם מכירים ואולי אפילו אוהבים. כן נציין לטובה את Olive Garden, הרשת האיטלקית שמפעילה סניפים בכל אמריקה. גורמה זה לא, אפילו בארץ היא לא היתה עוברת כמסעדה איטלקית טובה, אבל פתרון זול, משביע וטעים היא כן. מבצעים של "קערת פסטה לא נגמרת" עם ריפילים אין סופיים של סלט, שתיה ומקלות לחם (יותר נכון, לחמניות, אבל בואו לא נהיה קטנוניים) ב- $8.95 לאדם הם פתרון מצויין למטיילים שנמאס להם מהמבורגר-צ'יפס-פיצה-טאקו וחבריהם.

בתחילת ספטמבר נסענו לירח דבש בארצות הברית. הקצבנו לעצמנו שישה שבועות וכשהתחלנו לתכנן ולחשוב באיזה מקומות נרצה לבקר, די מהר הגענו להחלטה שאת עיקר הטיול נעשה בדרום מזרח ארה"ב. כמי שאוהבים אוכל ומוזיקה, רצינו לבקר במקומות שבהם נולדה המוזיקה האמריקאית ויחד איתה גם המטבח המקומי. על השפתיים התגלגלו לנו שמות של מקומות כמו ממפיס, מיסיסיפי, סוואנה או ניו אורלינס וראינו בראש דיינרים מאובקים בצדי הדרך שבהם נמצא מטעמים מקומיים ולא ממש בריאים שמוגשים בלי יומרה ועם הרבה טעם. ומצד שני הקדשנו עשרה ימים לביקור בניו יורק, שמכילה עולם קולינרי עצום ושונה להפליא מזה שבתוך המדינה. ועם כל הרצון והתיאבון הטוב הזה יצאנו לדרך.

עכשיו, אחרי שהספקנו לחזור ולהתאושש, הגיע הזמן לסכם את הטיול הזה ולחלוק אתכם את החוויות הקולינריות ששישה שבועות בארה"ב סיפקו לנו, לטוב ולרע.
הנה קצת מוזיקה לדרך – ונתחיל.

Fleet Foxes – Blue Ridge Mountains

האמת היא שלא היה לנו קל עם האוכל המקומי, וקצת התאכזבנו. חשבנו שנמצא מנות גדולות מהחיים של בשר, לובסטרים דשנים, כריכים אמריקאיים עמוסים, פאי שוקולד ועוד. מהר מאוד גילינו שתרבות האוכל האמריקאית מבוססת בעיקר על אינסטנט ועל אוכל מאוד זול. אולי זה נובע מהעובדה שאחד הדברים שעושים הכי הרבה כשמטיילים בארה"ב הוא לנהוג ואז נחשפים הרבה למסעדות המזון המהיר המיועדות לנהגים, אבל היה לנו קשה למצוא אוכל שונה במהותו ואיכותו גם מחוץ לכבישים המהירים.

הם אוכלים המון, אבל המון בשר. ארוחת הבוקר הטיפוסית מכילה לפחות שני סוגים של בשר (בייקון מטוגן ופריך וקציצות אפרפרות של בשר טחון מטוגן). אם תרצו להכנס למסעדה לארוחת צהריים ולהזמין, נניח, רק סלט (כי כבר נמאס לכם לאכול המבורגר בפעם השלישית השבוע) תתקשו למצוא סלט שאינו עמוס בבשר, החל מבייקון או נקניק וכלה בחתיכות עוף ובקר.
מלבד המון בשר הם אוכלים הרבה אינסטנט, גם במסעדות. האמריקאים כנראה המציאו את האינסטנט, הם שוחים בתוך מוצרים מתועשים ומעובדים מבלי לדעת שמדובר בחיקוי חיוור לדבר האמיתי. קחו למשל את הסלט מהפסקה הקודמת. גם אם מצאתם סלט נטול בשר, סביר להניח שהרוטב שתבחרו לא יהיה כזה שמכינים במקום, אלא יצא מבקבוק כלשהו שנולד במפעל כך שהקשר בין הוויניגרט, למשל, לבין שמן וחומץ טובים הוא מקרי למדי.

אה כן, והקפה…

עם זה נאלצנו להתמודד רוב הזמן….

אבל לא באנו לדכא אתכם. באנו לספר לכם על הדברים הטובים שמצאנו וטעמנו בחודש וחצי של טיולים בארה"ב. למען הסדר הטוב, נחלק את המקומות לפי איזורים בהם הם נמצאים.

ניו אינגלנד
את השבוע הראשון של הטיול בילינו עם המשפחה של אחיו של ערן בעיירה קטנה ליד בוסטון הנקראת לינקולן. לא בדיוק עיירה אלא אוסף של בתים מפוזרים בתוך יער כשבמרכז תחנת רכבת ולידה כמה חנויות. אחת החנויות היא בית קפה ששמחנו לאמץ החל מהביקור הראשון ונקרא Whistle Stop Cafe [מפה]. זה בית קפה קטן וחסר יומרות, שמגישים בו בעיקר כריכים שכולם מוכנים במקום עם ההזמנה. מה שכיף שם הוא שלמרות שמדובר בבית הקפה היחיד באיזור, הוא לא מרשה לעצמו להנות מהמונופול ולהציע אוכל סתמי. להפך, הכריכים השונים שטעמנו שם היו מהטובים שאכלנו בכל הטיול ואפשר היה למצוא דברים מעניינים כמו כריך הודו עם צ'אטני של מנגו או שילובים של גבינת שמנת בטעמים. הלימונדה במקום מעולה. הקפה קצת פחות.

באחד הימים שלנו באיזור בוסטון נסענו למבשלת הבירה סמואל אדאמס [מפה] כדי ללמוד מקרוב איך מגיעה בירה לעולם. הביקור במבשלה נחמד ומעניין למי שלא עשה משהו דומה בעבר, ובעיקר – טעים.

לאחר שהסיור הסתיים, חיפשנו מקום לאכול בו משהו קטן כדי להוריד את הבירה והגענו לקפה Ula [מפה]. בית קפה קטן בעל אוריינטציה מאוד סביבתנית. לדוגמה, הם מקפידים על שימוש בחומרי גלם מסחר הוגן. היצע הכריכים שלהם היה מוצלח מאוד.

Rockport היא עיירת דייגים מקסימה ליד האוקיינוס האטלנטי. כולה צבעים פסטליים, כוכבי ים וממתקים. שם לראשונה טעמנו טופי ממים מלוחים (לא באמת מלוח, אבל רך בטירוף) ושם אכלנו את אחת הגלידות המתוקות והמשוגעות בכל הטיול. Rockin' Cupcakes [מפה] מוכרים גלידות עם שמות כמו rocky road, moose tracks. mud sliders ועוד. הם משלבים ממתקים משוגעים בתוך הגלידות כמו ריסס קאפס, עוגיות מכל הסוגים ומשקאות מגוונים ביחד עם טעמי הגלידה הרגילים. יש גם קאפקייקס טובים.

Warren's Lobster House [מפה] – אי אפשר לנסוע לאכול בארצות הברית, בטח שלא בניו אינגלנד, בלי לאכול לובסטר. באחד הימים לקחנו רכב ונסענו מזרח וצפונה לכיוון ניו המפשייר. לקראת אחר הצהריים תקף אותנו הרעב ונסענו, בהמלצתה של מוכרת מקומית, לבית הלובסטר של וורן (שנמצא בכלל במיין, כמה דקות נסיעה מהעיירה שהיינו בה). מסעדה משפחתית מאוד, עם בופה של סלטים קרים במרכז החלל ומנה אחת עיקרית בתפריט – הלובסטר. הלובסטרים הגיעו שלוקים, מבריקים ומאתגרים לפיצוח. על הפלייסמנט הודפסו הוראות מאוירות על איך לתקוף את העניין הזה. מה נאמר? מדובר בעסק מלכלך, משפריץ לכל עבר, לא פשוט, אבל טעים. מלא בטעמי ים שאתם ודאי מכירים מסרטנים ואפילו משרימפס.

וירג'יניה
אמנם בוירג'יניה אכלנו בעיקר ב-Inn של אבא של חבר של ערן אבל ביקרנו בפסיטבל ששווה אזכור. אחוזת מונטיצ'לו היתה ביתו של הנשיא השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון ונמצאת על הר קטן (מונטיצ'לו באיטקלית) הקרוב להרי בלו רידג' היפים. ביום שהלכנו לבקר באחוזה התקיים בשטחה פסטיבל אוכל מורשת. אוכל מורשת הוא נושא אופנתי ומעניין ברגע זה. הוא מתחבר לטרנד של בישול איטי ואכילה מקומית (לוקל פוד). הפסטיבל היה נהדר – מוזיקה חיה של פולק וקאנטרי מקומי, עם יצרנים ומגדלים מקומיים שהציגו ומכרו את התוצרת שלהם – גבינות, ירקות, פירות, ריבות ופרה אחת שמנה ששכבה בצל והעלתה גירה. במקום היו הדגמות של בישול עם אוכל מורשת, טוויית חוטים וצמר עם נול, גידול ירקות ביתי ועוד. חשוב לציין כי אחוזת מונטיצ'לו מגדלת ביומיום עשרות סוגים של ירקות ופירות אורגניים המוצגים כמו חיילים בערוגות היפות ששתל ג'פרסון עצמו.

טנסי
היעד המרכזי הראשון שלנו בטנסי היתה העיר נאשוויל. עיר של קאנטרי ובלוז, של אולפני הקלטות חשובים ועוד. הרחוב הראשי של נאשוויל, ברודווי, הוא מעין מלכודת תיירים אחת גדולה, עם מועדוני קאנטרי פלקטיים מצד אחד וחנויות למגפי בוקרים מצד שני (ומסעדת הארד רוק קפה בקצה) אבל בחלק מרוחק יותר של אותו רחוב, איפה שהתיירים כבר לא נראים באופק, נמצא הדיינר Noshville [מפה]. זהו דלי ניו-יורקי טיפוסי באיזור לא ניו-יורקי בעליל שמגיש מגוון כריכים גדולים ועמוסי בשר ולצידם סלט קולסלואו קלאסי וכמובן צ'יפס.

נושוויל – תמונה של ערן במקום אוכל

האיזור המרכזי של נאשוויל היה עמוס תיירים ולא כל כך ראינו צעירים מקומיים. אבל ידענו שהם נמצאים איפשהו כיוון שבלילה שהגענו לעיר התקיימה בפארק במרכז העיר הופעה חינמית של הלהקה Dr. Dog. ממול נושוויל גילינו חנות תקליטים ובזמן ששילמנו שאלנו את המוכר איפה נמצאים כל אותם צעירים והוא הפנה אותנו לאיזור הנקרא Hillsboro Village שהוא למעשה השכונה הסמוכה לאוניברסיטה המקומית. כך למדנו את הכלל הראשון – איפה שיש אוניברסיטה, יש צעירים ויש בתי קפה/מסעדות/ברים. כמו למשל Fido [מפה] – בית קפה חמוד ושכונתי שמשרת בעיקר את אוכלוסיית הסטודנטים של הסביבה. אם תגיעו לשם, נסו את צ'יפס הבטטה שמוגש עם רוטב מצוין של חזרת…

התחנה הבאה אחרי נאשוויל היתה ממפיס, עירם של אלביס פרסלי, אולפני סאן רקורדס והחזיר הצלוי לאיטו. הרחוב המרכזי של ממפיס הוא Beale St. והוא עמוס במועדני בלוז חשוכים שפעילים בלילה והופכים את הרחוב למסריח ביום (אתם לא רוצים לדעת ממה). בשעות הצהריים אפשר להתחיל למצוא שם את אחת ממנות הדגל המקומיות – Pulled Pork. זהו בשר חזיר שנצלה באיטיות רבה עד שהוא מתרכך להפליא ונמשך מהעצם. ומי שמעדיף, יכול לבחור במנות גדולות של צלעות חזיר שמגיעות בשלמותן. אנחנו בחרנו לאכול במסעדת Pig on Beale – Pork With an Attitude [מפה]. לשולחן הגיעו שתי המנות הנ"ל. רצועת צלעות חזיר צלויות שנמשחו לפני העלייה על האש ב-rub מקומי (תערובת תבלינים עשירה) והוגשו עם לפחות שני רוטבי ברביקיו שונים. ואיתן מנת pulled pork שהוגשה עם פרוסות דשנות של לחם לבן. זו חגיגה קרניבורית, מאוד עסיסית, מאוד עשירה. במידה מסוימת זה מה שחשבנו שנקבל שם בדרום.

ביל סטריט – חזיר עם גישה משמאל

אוקספורד, מיסיסיפי
אחרי ממפיס עזבנו את טנסי והתחלנו להדרים לכיוון ניו אורלינס דרך מדינת מיסיסיפי. עצרנו לישון בעיירה אוניברסיטאית קטנה שנקראת אוקספורד, מיסיסיפי. זוכרים מה אמרנו על מקומות שצמודים לאוניברסיטה? כזו היא אוקספורד. נדמה כאילו כל העיירה מוקדשת לאוניברסיטת מיסיסיפי ששוכנת בתוכה ולסטודנטים שלה. אין דרך אחרת להסביר איך דווקא בעיירה הקטנה הזו מתקיימים כמה מוסדות קולינריים זה לצד זה. כמו למשל המסעדה Boure [מפה] שהיא אחת מתוך ארבע מסעדות ששייכות לאותה קבוצה, ולכל אחת אופי מעט שונה. Boure היא מעין ביסטרו, מקום אפלולי ולא גדול, שמגיש מנות דרומיות כמו פסטה ג'אמבלאיה או ריב-איי על הגריל לצד סלטים, כריכים והמבורגרים. אנחנו טעמנו את ה-Boure Burger שהוגש עם מלפפונים כבושים שטוגנו בטמפורה (מאכל שאפשר למצוא בהרבה מקומות בארה"ב, כנראה – מוזר וטעים) ואת ההמבורגר עם הפטריות. שווה לציין את השילוב של צ'יפס מתפוחי אדמה ומבטטה. עוד חוויה טעימה באוקספורד היא ביקור ב-Holli's Sweet Tooth [מפה] – חנות ממתקים וגלידות בטעמים נפלאים.
ואם אתם כבר מוצאים את עצמכם באוקספורד, אל תפספסו ביקור בחנות הספרים Square Books.

ניו אורלינס, לואיזיאנה
ניו אורלינס היתה אחד היעדים שסימנו כעוגן – מקום שאנחנו חייבים להגיע אליו. יש לכך שתי סיבות – המוזיקה והאוכל. בגזרת האוכל, ניו אורלינס נחשבת למקום מעניין במיוחד בזכות השעטנז התרבותי שהתפתח שם עם השנים בין האוכל של הצרפתים ששלטו שם לפני האמריקאים, האוכל האמריקאי המקומי שהתפתח והאוכל של השחורים, מה שנקרא על רגל אחת (ובהכללה גסה) מטבח קייג'ני. כשהגענו לניו אורלינס, לא יכולנו לוותר על ביקור ב-Cafe du Monde [מפה], אולי בית הקפה הכי תיירותי בעיר, שקיים מאז 1862. הם מגישים שם בעיקר שני דברים: קפה או-לה ו-Beignets, שהן למעשה מעין סופגניות בצורת משולש שמוגשות עם הררי אבקת סוכר מכל הכיוונים. בכל רגע נתון של היום אפשר לעבור שם ולמצוא שלל תיירים שבאים לחוות איך אבקת הסוכר חודרת למערכת הנשימה שלהם בצורה בלתי נשלטת בדרך אל הביס הנכסף.

לא רחוק משם נמצא בית הקפה Stanley [מפה] שאכלנו בו ארוחת בוקר אחת שמדגימה יפה את הטוויסט הקייג'ני של האוכל. הזמנו אגס בנדיקט פו בו (po' boy – כריך אופייני לניו אורלינס) וארוחת בוקר Stanley Classic (ביצים מקושקשות, בייקון, תפוחי אדמה ולחם) ובשני המקרים הורגשה חריפות שפשוט אי אפשר לברוח ממנה. או במילים אחרות – גם ברוטב ההולנדייז של האגס בנדיקט היה פלפל חריף. כך או כך, זה בית קפה חמוד עם מלצרים גיקים, שמשקיף על כיכר ג'קסון, אולי נקודת הציון המרכזית בקצה הרובע הצרפתי.

נדמה כאילו האוכל בניו אורלינס תוקפני. אולי זה מכורח הנסיבות של חיים במקום כל כך חם ואולי בלתי צפוי. למה הכוונה בתוקפני? זה אוכל חריף. גס. כמו הג'מבאלייה שאכלנו במסעדה צעירה קטנה שאת שמה שכחנו (מנה של אורז מבושל עם ירקות ובשר, מעין קרובת משפחה של הפאייה הספרדית) שהייתה כהה וחריפה; או כלל תערובות התבלינים המקומיות על צבען האדום וניחוחן העז. כל מה שמתויג תחת השם "קריאולי" יהיה חריף, אפילו מה שבדרך כלל אינו חריף, כמו רוטב הולנדייז בבית הקפה סטנלי.

וקחו למשל את הכריך המקומי, ה-Po' boy. יכול להיות שכמעט לכל תרבות בעולם המערבי יש את הכריך שמאפיין אותה. לנו יש את הפלאפל, שבדומה לנו הוא מבולגן, רשלני, נוטף ומלכלך – אבל חם, טעים ומנחם. או האיטלקים, שמכינים כריכים מלאי אהבה, ספוגי שמש, טריות ופשטות ובעלי שמות מתנגנים כמו פאניני או טרמאציני. אז לניו אורלינס יש את הפו בוי. שתי הברות שיורקים החוצה והמשמעות שלהן היא "ילד עני". כריך גדול, עשוי לחם מקומי ופלסטיקי, עמוס לעייפה בירקות ובשרים צלוים או מעושנים בטעמים מפתיעים כמו בשר תנין.

כן, לאמיצים שביניכם, ניו אורלינס זה המקום לטעום בו בשר גייטור, או בשמו המלא אליגייטור. אנחנו לא היינו אמיצים מספיק.

צ'רלסטון, דרום קרולינה
אחרי ניו אורלינס נסענו מערבה לכיוון פלורידה, כשפנינו מועדות לעבר דיסני וורלד. אמנם דיסני וורלד זו חוויה נפלאה, אבל מבחינת אוכל אין לנו הרבה מה לספר. משם המשכנו לעיירה סוואנה, ג'ורג'יה. עיירה שמוכרת לכל מי שראה את הסרט "חצות בגן הטוב והרע" (או קרא את הספר). עיירה קטנה, יפהפייה, בעלת שדרות רחבות ובתי אחוזה ישנים ומרשימים. והמון היסטוריה מקומית. למעשה, סוואנה נראתה איך שחשבנו שכל דרום ארצות הברית ייראה. אבל הרשו לנו לדלג לעיר הבאה – צ'רלסטון, דרום קרולינה.
כמו סוואנה, גם זו עיר מקסימה, ששוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי. החלק המרכזי של העיר נמצא על חצי אי בין שני נהרות שנשפכים אל הים ואפשר למצוא בו אסופה של בתים קולוניאליים מקסימים שהטיול ביניהם זורק אתכם שנים ארוכות אחורה. עוד אפשר למצוא בעיר לא אוניברסיטה אחת, אלא שתיים.
יש בה משהו נפלא, בצ'רלסטון. קשה להסביר מה זה בדיוק, אולי הקירבה לים, אולי המראה של הרחובות שמחבר יפה יפה בין ההיסטוריה העתיקה שלה לבין החיים המודרניים, אולי אלו החיים הצעירים שנושבים בה. האווירה הייחודית הזו היא, כנראה, מה שהביא את מאט לואיס ורנאטו פוליאפיטו, זוג החברים שהקימו את הקונדיטוריה המצליחה Baked בברוקלין לפתוח את הסניף השני שלהם דווקא בצ'רלסטון, עיר קטנה בהרבה מניו יורק. ו-Baked [מפה] מתאימה לצ'רלסטון כמו קמצוץ מלח לשוקולד – היא מדגישה את היפה שבה. תכננו לבקר בקונדיטוריה הזו כשנהיה בניו יורק, וכשגילינו שהם תקעו יתד בצ'רלסטון, שמחנו מאוד. ביקרנו בה פעמיים. בפעם הראשונה טעמנו את ה-Pumpking Whoopie Pie (הנה המתכון שהוצג אצל מרת'ה סטיוארט) ואת הבראוניז המלוחות שהיו נפלאות. בפעם השניה הלכנו על ארוחת בוקר מעט שונה וטעמנו סקון של דובדבנים ושוקולד ו-biscuit שהוגש עם ריבת פירות יער וחמאת וניל מוקצפת.

עוד מקום חביב שאכלנו בו בצ'רלסטון הוא Pearlz Oyster Bar [מפה] שדווקא לא אכלנו בו אויסטרים אלא קראב קייק (שהיתה דווקא בעלת טעם של דגים) וטאקו של טונה "מושחרת" (נתח עסיסי של טונה אדומה שנמשח באבקת תבלינים כהה ועלה על הגריל).

וושינגטון די.סי
Chinatown Express – נמצאת בתוך הרובע הסיני בוושינגטון. ציפינו למצוא צ'יינהטאון שמחה וצבעונית כמו בניו יורק, אבל בוושינגטון האזור הזה די עצוב ואפרורי. אחרי ששאלנו כמה אנשים רנדומליים ברחוב היכן כדאי לאכול, הפנו אותנו לצ'יינהטאון אקספרס שאת קירותיה מעטרות ביקורות מהללות. למנה ראשונה הזמנו Pork Buns שהם כיסונים מאודים במילוי חזיר שהוגשו עם רוטב ירוק ומדהים. כששאלנו לפשר הרוטב המלצרית אמרה שהוא מכיל כוסברה (! ואנחנו לא מחובבי הכוסברה), ג'ינג'ר, שמן שומשום וסודות מהמטבח. כשחיפשנו באינטרנט את המתכון לרוטב המדהים נתקלנו בהרבה השערות וניסויים של מעריצי הרוטב הוושינגטונים. למנות העיקריות אכלנו מנות אורז מוקפץ עם שרימפ וברווז.

ללא ספק – הקינוח הזמין והטעים שליווה אותנו כל הטיול – הגלידה הפשוטה של מקדונלדס. תודה לאל על הדרייב ת'רו

ערן והגלידה במוזיאון החלל בוושינגטון

בחלק הבא – תיקון קולינרי והמלצות לניו יורק

לפני הכל, שתי הודעות משמחות:
1. מחר, יום שבת ה-10 באפריל, נתארח בתוכנית "תוכניות לשבת" עם ליעד מודריק וליאור פרידמן בגל"צ. נביא דברים לאכול ונדבר קצת על הבלוג. התוכנית מתחילה ב-11:00, אנחנו עולים בסביבות 11:20. אתם מוזמנים להאזין.

2. מהיום, ניתן לקרוא פוסטים שלנו באתר "סלונה", מגזין אינטרנט חדש לנשים. אלו פוסטים שהתפרסמו בעבר בבלוג, כמו המתכון לטארט תותים הקל בעולם.

ולענייננו, בשבוע הבא תפתח תערוכה ראשונה מסוגה בארץ, לאוהבי אוכל ובישול. תערוכת "מבשלים" תערך בימים רביעי עד שישי (14-16.4) בגני התערוכה בתל אביב. יהיו שם תצוגות של כלי מטבח וגאדג'טים, סדנאות בישול ואפייה עם שפים וקונדיטורים מהארץ ומחו"ל והרבה אוכל וטעימות.

אחת מהאטרקציות בתערוכה היא "הבמה המרכזית" בה ניתן לראות הדגמות של מיטב השפים. אחד מהם הוא בועז צאירי, מחלוצי המטבח היפני בארץ והשף של מסעדת "סאקורה". כדי לקבל רושם ראשוני, הוזמנו מטעם "מבשלים" לסדנה עם צאירי בסניף "ספייסס" בהדר יוסף.

צאירי סיפר לנו על מסורת הסושי, שמקורותיו של הסושי שאנחנו מכירים בארץ מגיע מטוקיו ועוד אנקדוטות על המטבח היפני והרגלי האכילה שלהם.

למדנו שמבשלים אורז לסושי מגרגרים קצרים שמתארכים בזמן הבישול ונהים מאוד שבירים ועדינים. עוד למדנו שלא שוטפים אורז יותר מדקה, מבשלים אותו רק עם מים (ביחס של קילו אורז/1.2-1.3 ליטר מים) במשך 40 דקות ולבסוף מוסיפים לו חומץ סושי (סושיסו, סו זה חומץ ביפנית).

צאירי הדגים לנו מספר שיטות לגלגול קונוסים, מאקי, אינסייד-אאוט, פוטו-מאקי ועוד – החל משיטת הגלגול הרגילה עם מחצלת ועד כלים מיוחדים שדוחסים את האורז והתוספות לצורות שונות. למדנו שיש כל מיני סוגי אצות, שהקמפיו מגיע ממרוקו בכלל ושהוא בכלל צהבהב ארוך ויבש. ראינו איך מטפלים בדגים – איך מנקים ומפלטים דגים וכמה זמן הם נשארים טריים. אם ברצונכם ללמוד יותר לעומק על סוגי האצות, הסושי והדגים, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המפורט של יובל שהיה ילד טוב ורשם/צילם כל מילה.

חבל שאלו היו רק הדגמות שצאירי עשה מול כולנו. היינו שמחים לבשל אורז, לפלט דג ולגלגל בעצמנו כמה רולים, כי אין כמו ללמוד דרך הידיים. זאת היתה יותר הרצאה על ההסטוריה של המטבח היפני ויסודות הסושי מאשר סדנה חווייתית.
בכל זאת, נהננו מאוד גם מעצם ההסתכלות (והטעימה) וגם מהחברה של בלוגרים אחרים – גם לפגוש פנים חדשות וגם פנים מוכרות (אריאלה ונטלי, ווי לאב יו).

בועז צאירי: קרדיט תמונה טמיר כהן

לפני כשבועיים נחתה בתיבת המייל שלנו הצעה שלא ניתן לסרב לה. מסעדת "רפאל" משיקה תפריט חורף חדש והשף רפי כהן מזמין אותנו, וכמה בלוגרי אוכל נוספים, לארוחת טעימות מיוחדת בשילוב מועדון צלמי קנון מבית קרט. לפיכך, ביום רביעי האחרון התלבשנו יפה, התבשמנו ושמנו פעמינו אל עבר המסעדה.

כמה מילים על רפאל, לשני האנשים שלא מכירים. מסעדת רפאל היא מסעדת שף שהוקמה בשנת 2001 במגדל המלך דוד ברחוב הירקון (המשקיפה אל הים, כמובן). מסעדת הרסטו-ביסטרו המגוונת הזאת, נעה סביב ציר המטבח הים-תיכוני והמטבח האירופאי המוקפד, דבר התואם את ההיסטוריה הקולינרית של כהן, שהתחנך על עקרונות המטבח המרוקאי של סבתו עזיזה, אך גם עבד בארקדיה של עזרא קדם ושפים אירופאים בולטים.

בחודשים האחרונים רפי הגדיל נוכחות ברשת עם שני בלוגים, צוויצר פעיל ואתר חדש למסעדה. אחת מההחלטות שהוא קיבל היא לפרוש חסות מקצועית על עולם הבלוגים הקולינריים בארץ, לעבוד איתם יחד ולתת להם מקום וביטוי באתר החדש.
לשמחתנו, לכבוד השקת תפריט החורף החדש שגרם לנו לפרפורים וקרקורי קיבה קשים, רפי הזמין שישה בלוגרים מתחום האוכל ושישה צלמים ממועדון קנון לערב טעימות ותצלומים מיוחד.

הגענו למסעדה והובלנו לחדר הפרטי בו כבר נכחו הבלוגרים כפיר וגל מ-Food & Wine, רחלי מ"פשוט מבשלת" וגווארדיה קטנה של צלמים שתיקתקו במצלמותיהם, למרות שעדיין לא היה פירור על השולחן. בהמשך גם הגיעו מעיין מ"קולינרי ועוד", אריאלה מ"בישול בקצב הסלסה", תמי מ"קולינריא" ועוד קצת צלמים.

התחלנו את הערב בלגימת קאווה ויין, הכרנו אחד את השני, השוונו דומיינים ואורכי עדשות והתחלנו לאכול. כל השורות המודגשות מביאות את הנוסח המקורי מהתפריט.

מנות ראשונות
אנחנו רגילים להתחיל ארוחה ברפאל עם הפוקצ'ה המפורסמת שלו. כמה שלא ננסה להכין אותה בבית, התנור הביתי שלנו (עם אבן השמוט) לעולם לא יגיע לרמה של הטאבון במטבח של רפאל. אנו חולמים על הפוקצ'ה הזו בלילות ובימים, וכאשר הארוחה התחילה היינו במתח. תגיע? לא תגיע? בסוף היא הגיעה ובגדול. נזקקנו לריסון עצמי רציני כדי לא להתנפל על הפוקצ'ה ולהשאיר מקום לשאר המנות.

פטריות יער מחוות שמפניון, עם פולנטה רכה מתירס טרי, פרמג'יאנו רגי'אנו (36 חודש) ושמן זית חדש. מעולם לא טעמנו פולנטה כזאת. בתור כאלו שרגילים למטבח איטלקי (ערן) ורומני (עידית), הפולנטות (או הממליגות) שאנחנו מכירים עשויות מקמח תירס יבש, ולכן המרקם שלהן יחסית צמיגי והן זקוקות לתוספת טעמים. הפולנטה ברפאל היתה עשוייה מתירס טרי שהקנה למנה טעם תירסי מובהק ומרקם רך ואוורירי. הפטריות וגבינת הפרמג'יאנו השתלבו היטב עם טעם הפולנטה.

קוקי סאן ז'אק טרי מבראטן עם קטיפת ערמונים וכמהין שחורות בחמאת ים. בינינו, אין לנו מושג מה כתבנו כרגע, אבל זה היה טעים לאללה. וברצינות, מדובר במנה טעימה להפליא. ארבע פיסות של קוקי סאן ז'אק שנעלמו מאוד מהר, נחו להן בקלילות על רוטב חמאתי ועשיר שהיווה בן לוויה מושלם לפיסות הפוקאצ'ה.

צילום: שלומי ארביב

סביח חציל בלאדי עם טחינה "אל ארז", ביצה חצי קשה, פטרוזיליה ומיץ עגבניה. יש לנו וידוי. מעולם לא אכלנו סביח. אפילו שאנחנו גרים יחסית קרוב לעובד בגבעתיים. התירוץ שלנו הוא שערן עד לא מזמן בכלל לא התקרב לחצילים ולעידית השילוב פיתה-חציל-ביצה לא נראה מושך. אם כבר, עדיף פלאפל. אבל באנו עם ראש פתוח והחלטנו לטעום הכל, no matter what (יהיה המשך…)
ומה אפשר לומר? הסביח עשה מעבר יפה מאוד מהפיתה הנוזלת לצלחת של רפאל. נתחים שמנמנים של חציל קלוי וחתיכות של ביצה שבושלה עד שהחלמון מבהיק בכתום אך עוד לא יבש. שני אלו לוו בטחינה עשירה וטעימה ויחד יצרו מנה פשוטה אמנם, אך טעימה מאוד.

זוגות סרדינים ממולאים בעשבים ירוקים והריסה מרוקאית עם כוסברה ומיץ לימון. אמרנו שטועמים הכל, אז הגיע הזמן הסרדינים. לעידית זו הפעם הראשונה לאחר שנים של נסיונות שידול מההורים בצד הסברים על עושר הסידן בסרדין. יש אנשים שאהבו, אך אנחנו פחות התחברנו לטעם המאוד מלוח.

ברבוניות מהעומק (סולטאן איברהים) מצופות בקמח תירס ומטוגנות עם "רסק עגבניות שטח" ומיץ לימון. אין מה להגיד – אי אפשר לטעות עם ברבוניות מטוגנות. מנה פשוטה ונפלאה. אפשר עוד חתיכה מזה?

סשימי טונה אדומה עם פילה לימון, חזרת לבנה וקרמל חריף. אנחנו מתים על דגים נאים, ועל סשימי במיוחד. במקרה זה, אנו נוטים להסכים עם כפיר וגל שאמרו שהמנה הזו, טעימה ככל שתהיה, נבלעת בנוף המנות האחרות והטעמים הדומיננטיים שלהן.

פסיפס של עגבניות ערבה עם שמן זית חדש, בצל, ריחן סגול ומוצרלה של בפאלו. המנה הזו תפורה בדיוק על אבא של ערן ואמא של עידית, חובבי עגבניות ידועים. כיף לקבל מרענן חך שכזה. עגבניות טריות מסוגים שונים, שמן זית טוב, מוצרלה וריחן – אין יותר איטלקי מזה.

טרין של בשר ושקדי עגל חלב עם מלפפוני טעם כבושים, חרדל וירקות חיים. זוכרים את ההחלטה לטעום הכל? בשר עגל החלב היה בעצם חלקי פנים, as in face. המנה הזו מתאימה לחובבים הכבדים של המטבח הצרפתי הקלאסי. לנו היא פחות התאימה, ונראה שגם לרוב האחרים בשולחן, למרות שהירקות הכבושים שהגיעו עם הטרין חוסלו במהירות.

סיגרים מרוקאים תוצרת הבית ממולאים בחלקי פנים של עגל חלב עם טחינה "אל ארז". בניגוד לטרין, כאן מדובר בחלקים פנימיים של עגל החלב. זו מנה שמדגימה יפה מה רפי כהן יכול לעשות עם המנות הקלאסיות מילדותו. הסיגרים היו פריכים כמו שצריך ומילוי הבשר היה עשיר וטעים מאוד (אם כי קצת חריף לטעמה של עידית האשכנזיה מדי). הסיגרים נטבלו בטחינה המעולה של רפאל שהגיעה עם חצי פלפל צ'ילי חריף להחרפת הטעם.

ירקות השוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, לבנה עיזים ושמן זית. זו מנה שאנו מכירים ואוהבים מביקורים קודמים שלנו במסעדה. מנה פשוטה של ירקות שונים ממולאים, שבדומה לסיגרים, מתחברת לצד הביתי והשורשי של רפי. בשר הטלה עם האורז התאים באופן מפתיע ללבנה וזו בהחלט מנה שנשמח לחזור אליה שוב ושוב.

מנות עיקריות
נקניקייה ישראלית תוצרת הבית עם טחינה אתיופית וירקות צלויים באש. עוד מנה שטעמנו בעבר ואהבנו. נקניקייה גדולה ושבלולית, בעלת מרקם נימוח וטעימה מאוד. בניגוד להרבה נקניקיות אחרות, דווקא זו לא מאוד מתובלת ונותנת כבוד לבשר (האיכותי כמובן). גם הירקות הצלויים היו מושלמים עם הנקניקייה וגם זו מנה שבא ממנה עוד.

קוסקוס כתף טלה עם ירקות שורש חורפיים, גרגרי חומוס ותבלינים מה"מגרב". כיאה לתפריט חורף, זוהי מנה חורפית באמת. קדרה קטנה של קוסקוס ועליו שלל ירקות מבושלים ומתובלים עם בשר כתף טלה רך וטעים. אנו מוכרחים לציין שהצלחת של הקוסקוס בצד שלנו של השולחן קיבלה פחות תשומת לב, אך לא בגלל טעמה אלא בגלל המנה הבאה שהאפילה עליה…

צלעות טלה צעיר מרמת הגולן, צלויות אחת אחת עם שמן זית ופירה תפו"א – טאפנד זיתים. אנו יכולים להעיד שהצד שלנו בשולחן חיסל עד תום את הצלחות עם צלעות הטלה, ואף ביקש תוספת. כמו שאומרים, לוקלוקו.
צלעות הטלה הגיעו מתובלות במלח גס שהעניק להן מימד פציח וטעים והשאיר הרבה מקום לטעם הבשר הצלוי הנהדר. טאפנד הזיתים שהגיע מעורבב בתוך פירה תפוחי האדמה היה מאוד לטעמנו. בניגוד להרבה מסעדות אחרות, שמשום מה לא מצליחות להכין פירה טוב, ברפאל יודעים את העבודה. זו בהחלט היתה המנה המנצחת בצד הצפוני של השולחן.

קינוחים
ראשון הגיע לשולחן קנקן תה חם עם ערק אל-נמרוד וקינמון. אין ספק שזה היה השוס של הערב. השילוב של התה עם הערק הפתיע (לפחות אותנו) ומאוד מצא חן בעינינו. כולנו היינו כבר מלאים ומדושני עונג מכל האוכל שתקענו והתה עם הערק עלה לראש ומרח לכולם חיוך דבילי על הפרצוף.

אחרי התה הגיעה צלחת פטיפורים. זהו קינוח ותיק במסעדה שלא מאכזב. הצלחת הכילה מרציפן; מרמלדת פטל, אננס ומישמיש; טארטלטים ממולאים קרם לימון, קקאו, וניל וטונקה; טראפל שוקולד; עוגיית מדלן; עוגיית פקאן שקדים; טופי אנגלי ופחזניה קטנה. ניסינו לחתוך הכל לחלקים קטנים ולחלק בין כולם. אי אפשר לטעות עם כל כך הרבה מתוקים קטנים וטעימים. כל אחד ימצא משהו שיאהב במבחר הזה.

ג'לי יין הגווירצטרמינר ופירות היער זכה לפחות פופולריות בצד הצפוני של השולחן מאחר ולא כולם אהבו את טעם הגווירצטרמינר. מעיין הסבירה לנו שזהו זן של ענבים לבנים שמשמש בעיקר ליינות קינוח. פירות היער נאכלו עד תום והג'לי נשאר חצי מיותם.

קומפוט שזיפים וחבושים מארמניה, יחד עם סורבה שמפניה וסיגר ממולא בשקדים, שזיפים וחבושים היה טעים ומעניין. סורבה השמפניה היה קר וקליל ונתן קונטרה טובה לקומפוט השזיפים החם שאמנם לא היה כבד, אבל היה לו טעם חזק ודומיננטי. גם הסיגר הממולא היה טעים מאוד והתאפקנו לא לטבול אותו בתוך הקומפוט, מפאת כבוד היושבים האחרים בשולחן וחוק הדאבל דיפינג.

הערב היה מקסים וכייפי. היה לנו תענוג לפגוש את הבלוגרים האחרים ובייחוד את מעיין ואריאלה שישבו איתנו בצד הצפוני של השולחן וקישקשו איתנו כל הערב. הצלם החמוד שלנו דודי מרום תיקתק במצלמה ללא הרף מצד שמאל שלנו ושלומי ארביב ושחר הצלמים של אריאלה, תקתקו ללא הרף מצד ימין. לא רק הצלמים המקצועיים היו עסוקים עם מצלמותיהם אלא גם כל הבלוגרים האחרים שצילמו תמונות משלהם מהערב והתחרו עם הצלמים על קומפוזיציות וזוויות לצלחת.

צילום שלנו

בעוד שברגע שהמנות הגיעו לשולחן כל הצלמים לא נתנו לנו לגעת בפירור עד שתצא להם תמונה מושלמת, בהפוגה בין המנות הם היו נחמדים מספיק כדי לתת לנו שיעור מזורז בצילום ובפונקציות של המצלמה. תודה לדודי, שלומי ושחר על הטיפים!

דודי הצלם

אין ספק שרפאל הייתה ותמשיך להיות אחת המסעדות האהובות עלינו ונבקר בה עוד. אם תציצו בתפריט, אתם עלולים להירתע ממחירי המנות. אך שימו לב לתפריטים העסקיים המוצעים במסעדה ובמיוחד לארוחת סוף השבוע שהיא חוויה של טעמים הנפתחת בשלל מנות ראשונות, חלקן כאלו שתוארו בפוסט הזה ונמשכת למנות עיקריות מעולות – במחיר שבאמת אפשר לעמוד בו.
אנחנו רוצים להגיד תודה רבה לרפי כהן על ההזמנה לארוחת האבירים הענקית והאמון שהוא נותן בבלוגרים, לליאת ורדי-בר שארגנה את כל הערב עם חיוך ענקי ובמקצועיות וכמובן לצוות המסעדה שאירח אותנו כל כך יפה.

למען הסדר הטוב, נזכיר שהיינו אורחי המסעדה.

בימים שבהם אנו חווים את השילוב של "אין לנו כוח לבשל" ו"אין לנו מספיק מצרכים במזווה" אנחנו אוהבים להתפנק ולהזמין משהו מבחוץ. עם הזמן גילינו מה טוב יותר ומה פחות ואנחנו יודעים למה לצפות. אין ספק שהמבורגר במשלוח הביתה פחות טעים כמו המבורגר במסעדה. טלטלות הדרך לא עושות עימו (ועם הצ'יפס) חסד והדקות היקרות שהוא מבלה על הכביש מפחיתות מטעמו וטריותו. אבל מדי פעם נחמד לראות בערב סרט מול צלחת המבורגר וצ'יפס בלי להסריח את המטבח בריחות של טיגון.

הפעם הלכנו על שירות המשלוחים של הומבורגר. הזמנו שני המבורגרים במשקל 220 גרם וצ'יפס אחד לשנינו. חיכינו בסבלנות כשהרעב גובר מדקה לדקה ואז סוף סוף הגיע השליח המיוחל (מה ששימח מאוד את הכלבלבה).

כשפתחנו את האריזות משהו נראה לנו מוזר. אנחנו הרי הזמנו המבורגרים של 220 גרם – וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים המבורגר כזה, אנחנו בהחלט יודעים איך הוא צריך להראות – ובצלחת חיכה לנו המבורגר שלעין בלתי מזוינת נראה, איך נאמר את זה? קטן.

החלטנו לא לסמוך על חושי האדם הלוקים בחסר שלנו ושקלנו את הקציצות במשקל דיגיטלי. כמו שאפשר לראות בתמונה, ההמבורגר שאותו שלחנו לנו הומבורגר תחת הכותרת "220 גרם" שוקל למעשה כ-133 גרם.

הרמנו טלפון להומבורגר לשאול לפשר העניין. חשבנו שאולי הם התבלבלו ושלחו לנו המבורגרים קטנים. לטלפון ענה יוסי, מנהל המשמרת, שהסביר לנו שככה זה ו"שיש בלאי והקציצה מתכווצת בזמן הצלייה".

כאמור, עשינו דבר או שניים במטבח (וגם המבורגרים) אז אנחנו יודעים איך קציצת המבורגר נראית לפני ואחרי הצלייה. אנחנו לא זקוקים למנהל המשמרת שיסביר לנו שהקציצה מאבדת נפח כשהיא מגירה נוזלים בזמן הצלייה. אבל גם כשלוקחים את זה בחשבון, זה מאוד לא הגיוני שקציצה שלפני הצלייה היתה 220 גרם איבדה 39.5% ממשקלה והצטמקה ל-133 גרם. למעשה, המקרה היחיד שבו זה הגיוני הוא כאשר הבשר מפוצץ מראש במים כדי להעלות את משקלו – ואם זה מה שעושים בהומבורגר זה מעיד הרבה על טיב המקום.

ניסינו להסביר את זה לאותו יוסי אך כנראה שהמספרים לא הרשימו אותו. משום מה, לא נראה לו שאנשים שמזמינים המבורגר של 220 גרם גם מצפים לקבל המבורגר של 220 גרם. כשביקשנו לשוחח עם המנהל שלו הוא אמר שהוא לא נמצא במקום. כשביקשנו לקבל מספר טלפון או מייל הוא שלח אותנו לאתר הרשת (שלא מכיל כתובת מייל ליצירת קשר) ופטר את עידית ב- "מותק אני לא מחלק את המספר טלפון שלו לכל מי שמבקש". לפחות היה מספיק אדיב כדי לקחת מאתנו מספר טלפון.

למחרת התקשר אלינו סטיב, כנראה מנהל המקום, והתנצל ארוכות על הסגנון שבו דיבר אותו יוסי. הוא גם הסכים לזכות לפצות אותנו על ההזמנה בארוחה חינם. זה יפה שהוא הסכים לפצות אותנו על התחושה הלא נעימה אך עדיין מרגיז שהוא לא הסכים עם הטענה הבסיסית שלנו, שקיבלנו פחות ממה ששילמנו עליו. בשיחה איתו הוא פתח בהסברים מפותלים על כך ששוקלים את הבשר עם העצם (ונשאלת השאלה אם הוא מבין שהמבורגר עשוי מבשר טחון, שאין בו עצם) ושהוא בעצם מפסיד על כל הזמנה בגלל התכווצות הקציצה או משהו מופרך בסגנון. זה מרגיז כי נראה שאף אחד במסעדה לא מבין את העקרון הבסיסי שהוא צריך לתת לנו, הלקוחות המשלמים, את מה שהזמנו. וזה היה המבורגר 220 גרם.

אתמול בערב הזמנו את ארוחת הפיצוי (המשלוח עלינו). ה-220 גרם שהזמנו הגיעו הפעם בצורת המבורגרים במשקל 140 גרם, שיפור אך לא משמעותי. אכלנו בהנאה מההמבורגרים (גם הכלבלבה) בידיעה שזאת הפעם האחרונה שנאכל בהומבורגר. בלילה ערן לא הרגיש טוב ובבוקר הכלבלבה הקיאה על המיטה. סגירת חשבון עם לקוחות מעצבנים? מי יודע…

רגע! ואיך היה ההמבורגר, אתם שואלים? לא רע. קטן, אבל לא רע עם צ'יפס שמגיע פריך בצורה מפתיעה. בפעם הבאה נזמין ממקום אחר. או שנכין לבד.

אחד הדברים הכי מהנים בעיסוק באוכל הוא לא רק להכין אותו ולאכול אותו, אלא גם לקרוא עליו, לכתוב עליו ובכלל – לעסוק באוכל כתופעה שהיא הרבה יותר ממשהו שאנחנו עושים בשביל לשרוד. אנחנו מאוד אוהבים לבשל ואוהבים מאוד לקרוא, מדף ספרי הבישול שלנו גדל בהתמדה בשנה האחרונה וכבר למדנו שספר בישול טוב הוא כזה שיש בו יותר ממתכונים, כי לבשל זה הרבה יותר מלאסוף כמה מרכיבים ולערבב יחד. הפוסט הזה יעסוק בדיוק בנקודה הזו. לראשונה מאז שפתחנו את הבלוג (מלבד הפוסט המצולם על ברצלונה) אנו מביאים פוסט על אוכל שאין בו מתכון – כי זה נורא כיף לקרוא בזמן האכילה.

הטקסט הבא הוא דווקא לא פרי עטנו, אלא נכתב במקור באנגלית על ידי ג'ונה לרר שכותב במסגרות שונות כמו מגזין Wired, הניו יורקר ועוד. הוא עוסק במדעי המוח, פרסם שני ספרים בנושא וכותב גם בלוג הנקרא The Frontal Cortex. והוא גם מאוד אוהב לבשל. לאחרונה הוא פרסם בבלוג שלו את הרשימה הבאה, העוסקת בחווית הבישול ומה עומד מאחוריה. הטקסט נכתב במקור לגליון ינואר של מגזין "גורמה", אך המגזין סוגר את שעריו והוא החליט לפרסם את הרשימה הלא ערוכה אצלו בבלוג. וכעת, אנו מביאים אותה אליכם בתרגום לעברית. בתאבון.

בישול ביתי
את חדוות הבישול הביתי גיליתי כשעבדתי במסעדה. זו היתה מסעדה צרפתית יוקרתית, ואני עבדתי כאחד הטבחים הזוטרים; במשך רוב ימי במטבח עמלתי על קדירה של ציר בשר עגל. לאחר עשר שעות עבודה במטבח, הדפתי ריח של צלעות עמוסות בשר ובצלים מיוזעים; ידי כאבו מכל הקיצוץ והחיתוכים. אפילו הלשון שלי היתה עייפה.

אך הייתי עדיין רעב – ארוחת הצוות נגמרה מזמן. וכך, למרות שנמאס לי מהתנור והכיריים, התחלתי את טקס ארוחת הלילה שלי. שן שום התווספה לשלולית של שמן חם; עגבניות משומרות השפריצו כשהן נכנסו למחבת. הרתחתי את הספגטי בעוד אני צופה בעמילן מעבה את הרוטב ומוסיף כמו תמיד קצת יותר מדי גבינת פרמזן. ואז הייתי טועם, ואז הייתי שולח ידי אל המלחייה, ואז הייתי אוכל.

למה הכנתי פסטה בחצות? אנו אוכלים מפני שאנו חייבים לאכול, אך אנו מבשלים בגלל מגוון מסתורי של סיבות. כשהייתי נכנס למטבח – שהיה אך מעט יותר מפלטה חשמלית עם נוף לפיר – הייתי עושה יותר מלשים אוכל על הצלחת. הייתי מבצע טקס, ובמהלכו מזכיר לעצמי שבכל תאבון ישנה הזדמנות לסחוט הנאה מצורך אנושי בסיסי. אנו אולי מתחילים עם מזווה של קופסאות שימורים וקופסה של חיטת דורום קשה, אך אם נערבב ונרתיח ונתבל נסיים עם משהו אחר לגמרי: פסטה מנוקדת באדום, מלופפת סביב המזלג. רגע של התרגעות. אונקייה של אושר.

לא הערכתי זאת כך בזמנו – בסך הכל רציתי להאכיל את עצמי – אך קערות הספגטי האלו לימדו אותי דבר חשוב. השעה היתה מאוחרת והייתי עייף, אך לאט לאט למדתי איך להנות מתהליך הבישול, ולא רק מהתוצר הסופי. האכילה, אחרי הכל, היא החלק הקל. הסוד המסובך הוא למצוא את הדרך להנות מכל השאר, החל בקילוף השום וכלה בערבוב הרוטב. למרות שאנו אובססיביים סביב שמות העצם והתואר של הבישול – הדברים שאנו אוכלים וטעמם – ההנאות של בישול בבית נמצאות כולן בפעלים. זאת העשייה שעלינו לחגוג; הארוחה מדברת בשביל עצמה.

הבעיה, כמובן, היא שבישול היא עבודה קשה, מעשה של עבודה ידנית אחרי יום עבודה ארוך. אנו עמלים כדי להכין את הארוחה, ותוך דקות ספורות היא מסתיימת, משאירה מאחוריה בלגן של פירורים, כלים ודלפקים מנוקדי שומן. אולי נגיע למסקנה שקל יותר להשתמש במיקרוגל, או שבפעם הבאה נתכרבל על הספה עם טייק-אווי. היו לילות רבים שבהם הייתי מסתכל על מטבחי המלוכלך ומתמלא חרטה. למה לבשל פסטה כשאני יכול פשוט להזמין פיצה?

אך לטרחה, אני מבטיח לכם, יש טעם. אם כל שתעשו הוא תסתכל במתכונים, על ההוראות המורכבות ורשימות הקניות הארוכות שלהם, ודאי תסיקו שבישול הוא לא יותר מתהלוכה של מטלות משונות. אנו עושים משהו לחתיכת חלבון, ואז עושים משהו אחר, ואז דוחפים את זה לתנור למשך זמן מעורפל. והנה!

אם בישול בבית היה רק פעולות קולינריות מכניות – או במילים אחרות, אם זה היה נראה כמו תכנית בישול בטלוויזיה – אז באמת היתה זו עבודה מדכדכת, שעדיף להשאיר למומחים הצרפתיים ולרשתות המזון המהיר. אך בתוך כל הקיצוץ והצלייה והניקוי ארוגה פעולה עדינה הרבה יותר, שהיא הסיבה האמיתית שבזכותה אני נהנה להכין את הארוחה. הפּׁעַל הזה לא דורש סירי נחושת מפוארים או מיקסר כבד; אנחנו לא צריכים לעשות בלגן או לכתת רגלינו בכל העיר בחיפוש אחר שומן אווז. כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לשים לב, להתמקד, ולו רק לדקות ספורות, באוכל שמונח לפנינו.

(מקור תמונה)

זה היה הלקח המתמשך של נזיד הבקר הראשון שלי. המנה הזו היתה שאפתנית מדי עבורי – הייתי חובבן גמור, ודלוק על ג'וליה צ'יילד – אך היה משהו ממש מרתק בחוויה, שהיתה מלאה בכל כך הרבה דברים חדשים לשים עליהם את הדעת. היה צליל רחשם של בצלים לוהטים ואיך רחש זה התגבר כשהתחילו להשחים. היתה הדביקות של בשר לח מצופה בקמח יבש והגוון הסגול של היין שהייתי צעיר מכדי לשתות. היה הניחוח העצי של עשבי התיבול, קשורים יחד בחוט, ואיך שכל הטעמים שיכולתי לתת להם שם השתלבו יחד לטעם שלא מצאתי לו שם. כל אלו היו הבחנות קטנות שבאופן רגיל הייתי מתעלם מהן; החיים יותר מדי רועשים בשביל להקשיב לבצלים, יותר מדי עמוסים בשביל להתבונן ברוטב מתבשל ומתעבה לאיטו.

אך מה שלמדתי מהנזיד הזה הוא שכל הפרטים הקטנים האלו – הגוון החום המדויק של הבקר, העובי של חתיכות הגזר – היו הרבה יותר מפרטים: הם היוו את ההבדל בין נצחון מתוק לכלשון מאכזב. אם לא הייתי מתרכז באוכל שעל האש, לא הייתי מצליח להכין את המנה כראוי. הייתי שורף את הרוטב ומבשל מעט מדי את הבשר. הייתי מוסיף יותר מדי פלפל ומעט מדי מלח. הייתי מפספס הזדמנות לתענוג כי סיפקתי איזו הסחת דעת, כי הראש שלי היה במקום אחר בזמן שהוא היה צריך להיות כאן, מתבונן בתחתית הסיר.

רוב הדברים בחיים הופכים אוטומטיים עם הזמן. זאת היא, אחרי הכל, מתנת הנסיון – היא מאפשרת לנו להקדיש פחות תשומת לב, כדי שלא נצטרך לחשוב על לאזן את עצמנו על האופניים, או להחליף הילוך במכונית. אך בבישול מתרחש תהליך הפוך – ככל שאנו מבלים יותר במטבח אנו שמים לב יותר. פעולת הבישול מתעצמת ומקבלת רבדים חדשים של עידון. בפעם הראשונה שבישלתי נזיד בקר בסך הכל עקבתי אחרי הוראות המתכון, סופר את הדקות עד שהמירפואה יזיע היטב והבשר ייצרב. אבל היום אני כבר לא זקוק לשעון – למדתי איך לזהות את ריח הסוכר הכהה של בצלים מבושלים, איך לראות מתי הבשר צמיג מעסיס העצמות. המנה היא אותה מנה – ביף בורגיניון הוא מושלם מכדי להשתנות אי פעם – אך התחושה שלי אותה הפכה עשירה הרבה יותר.

זהו הלקח של המטבח: אפילו הטקסים הכי יומיומיים ראויים לתשומת לבנו. ואולי הם ראויים לה יותר מהכל. לבשל זה להתעקש שכל רעב צופן בחובו הזדמנות, לא רק למשהו טעים (כי משהו טעים אפשר לקנות בקלות), אלא לאותה איכות של חוויה המורגשת כשהאש לוהטת ופיסת החמאה האחרונה מעורבבת לתוך הרוטב. כשהבשר הקשה הופך לרך סוף סוף וישנה ערימה של פטרוזיליה המצפה להתפזר מעל הנזיד. הכל חומק כל כך מהר – המנה תיאכל עוד מעט, הלכלוך ינוקה מחר – אך וירג'יניה וולף צדקה: “מרגעים כאלו נוצר הדבר אשר נשאר". לקחנו צורך ויצרנו ארוחה.

ואז ישנה הארוחה הבאה. מי יודע מה נרצה לאכול? מכיוון שאנו מבשלים, אנו לא רואים את הדברים כמות שהם, חיים וקשים וסיביים. אנו מתבוננים במה שישנו ומציצים אל האפשרי – הדג המכוער שיכול לקבל עור פריך, ופרח הברוקולי המר שיערב לחיך עם שום ושמן. העולש האדום היפה מקומו בריזוטו, ושאריות הבשר מאתמול יהפכו לציר נפלא. העולם, כך מסתבר, הוא מקום טעים להפליא. כל שהוא זקוק לו הוא מעט תשומת לב, ואולי קורט מלח.

אחד המרכיבים הכי מהנים בשבילנו בטיול הוא האוכל שפוגשים בדרך. סתם לשוטט בשוק לוינסקי או למצוא במקרה מסעדה משפחתית קטנה בעיירה אירופית. לאוכל יש מקום לא פחות חשוב מהנופים והדברים-שצריך-לראות שכולם מרגישים צורך לסמן ב-וי.

במסגרת מה שאנו מקווים שיהפוך למסורת, חגגנו את סיום השנה העברית בטיול אירופאי. אם בשנה שעברה הכרנו את גבעותיה הירוקות של אומבריה שבאיטליה, השנה החלטנו על טיול עירוני יותר ונסענו לבירת קטלוניה, היא ברצלונה.

כחובבי אוכל, נסענו לברצלונה עם ציפיות די גבוהות. היינו בטוחים שבכל פינה תסתתר מסעדה שתגיש הררי טאפאס עמוסי מטעמים שילוו בבקבוקי קאווה שיישפכו כמו, ובכן, יין. ובמיוחד ציפינו להשלים את החסך בפירות ים שחווינו אשתקד במרכז איטליה. לומר שלא התאכזבנו? אי אפשר. אולי יש אמת במשפט על גודל הציפיות. אבל בין ארוחה לא-ממש-מוצלחת לאחרת, מצאנו כמה חוויות גסטרונומיות שישמחו כל חובב בישול ואכילה. והכיף הגדול הוא שאוכל טוב בדרך כלל גם מצטלם טוב – ולכן אנו מציגים בפניכם את הפוסט המצולם של הטיול בברצלונה.

Giulia y Los Tellarini – Barcelona (השיר הזה תקוע לנו כבר חודשים בראש, מאז שראינו את ויקי כריסטינה ברצלונה)

אין יום שלא ביקרנו בו בשוק הבוקריה, השוק המרכזי והתיירותי של ברצלונה. כל יום הוא הפתיע עם מראות של אוכל טרי (וחי) וטמן בחובו הזדמנויות צילום מרובות. חוץ מכמה פדיחות קטנות שלנו (מתברר שנקניק ששמו נגמר ב-negre הוא נקניק דם. לא מומלץ במיוחד) טעמנו משלל הדברים שהשוק מציע.

למרות כמה נפילות במסעדות לא מוצלחות, היו לנו הצלחות שהשכיחו את הטעם הבינוני של הנפילות. כמו המעדנייה הקטנה הזאת ברובע הגותי שהגענו אליה בזכות בן הדוד של עידית יואב וחברתו דנה, אותם פגשנו בעיר.

הברצלונאים מתים על לחם מרוח בעגבניה ושמן זית. זאת הגרסה שלהם לברוסקטה האיטלקית, רק שבדרך כלל הספרדים לא קולים את הלחם. אנחנו בבית מכינים גרסה דומה של המנה: טוחנים עגבניות חיות עם שמן זית, מלח ושום ואוכלים ממש כך עם כף, או עם לחם קלוי.

הייתם במקום טעים בארץ או בחו"ל? רוצים לשתף אותנו בתגובות?